גזר דין בתיק ת"פ 9056-03-10

1.         הנאשם, יליד 1969, הורשע על פי הודאתו, לאחר שכתב האישום כנגדו תוקן בשלישית, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע תיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין (עשרות עבירות).

בקצרה יאמר כי הנאשם תושב הרשות הפלסטינאית שאינו מורשה להיכנס לישראל, קשר קשר עם אחר - סמי כהן (נאשם בהליך אחר המתנהל בבימ"ש המחוזי בבאר שבע), במטרה להונות את מדינת ישראל בכך שסייע לפלסטינאים לקבל היתרי העסקה בתחומי המדינה, תוך יצירת מצג כוזב שהאישורים בתוקף ביודעו כי אותם פלסטינאים אינם מועסקים בפועל על ידי המעסיקים ששמם נקוב באישורים הכוזבים. הנאשם רכש עשרות אישורי עבודה כוזבים לפלסטינאים בתוך תחומי מדינת ישראל, באמצעות אותו סמי כך שבמסגרת הקשר קיבלו הנאשם וסמי סך של 252,500 ש"ח, והכל בשיטה המתוארת בכתב האישום המתוקן בשלישית.

יאמר כי מתחילה הוגש כתב אישום כנגד הנאשם ושלושה אחרים בבית משפט זה שדינם נגזר למאסרים לתקופות שונות, כל אחד על פי חלקו.

על פי הסדר הטיעון שנוסח בכתב והוגש לבימ"ש בתאריך 26.7.2011, הוסכם בין הצדדים, בין היתר, כי המאשימה תגביל עצמה לטעון ל-26 חודשי מאסר לריצוי בפועל ואילו הסנגור יטען להסתפק ב-18 חודשי מאסר. הצדדים יעתרו להשית על הנאשם מאסר מותנה בנוסף על פי שיקול דעת בימ"ש וקנס כספי על פי  טיעון חופשי ובדומה חתימה על התחייבות להימנע מעבירה.

2.         אף שהנאשם הורשע על פי הודייתו מצאתי לנכון להתייחס לנסיבות נתינתה של ההודיה, נוכח דברי הנאשם לכשנשאל על ידי בימ"ש מהי תשובתו לכתב האישום המתוקן שלישית "בסדר. מה שאת רוצה, בסדר. בסדר. עשיתי. מודה". נסיבות אלה מעוררות את השאלה האם הודיית הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן כאמור הודית אמת היא והאם הנאשם מבין את משמעות הודייתו והשלכותיה (ראה למשל ע"פ 1958/98 פלוני נ' מד"י פד"י(נז)(1) 577, 611). השאלה האם ניתן להתייחס להודיית הנאשם ככזו שיש בכוחה לגרור הרשעתו, התעצמה לאור דברי הנאשם לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו טרם מתן גזר הדין שלפיהם אלמלא אהבתו לאמו העומדת לעבור ניתוח קשה בשל מחלת לב "לא הייתי עושה מה שעשיתי היום. אני נשברתי בגלל אמי. רק שתתני לי להיות עם אמי".

לאחר שבחנתי את הודיית הנאשם בזהירות המתחייבת מנסיבות העניין, שוכנעתי כי אין מקום לבטל את הכרעת הדין. הוראת סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, קובעת כי עובדה שנאשם הודה בה, יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בימ"ש שלא לקבל את ההודיה כראיה. במקרה דנן, הנאשם אישר בפני את נכונות העובדות נשוא כתב האישום המתוקן בשלישית במעמד סנגורו שהודיע כי הנאשם חוזר בו מן הכפירה ומודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

ההודיה כאמור באה לאחר הודעה משותפת על הסדר טיעון שעל פיו הוצג מתחם הענישה לו עתרו הצדדים והנאשם כמו גם בא כוחו, חתמו על ההודעה שבכתב, הכוללת סעיף לפיו ההסדר נערך ונחתם לאחר שהסנגור הסביר לנאשם והנאשם הבין כי ההסדר אינו מחייב את בימ"ש וכפי שהדבר אף נעשה במעמד זה היום.

מעבר לכך, ההודעה על הסדר הטיעון באה בעיצומה של פרשת הבאת ראיות התביעה כשבימ"ש נחשף, בין היתר, לקלטות מתומללות של האזנות סתר המתעדות שיחות בין הנאשם לבין אותו סמי כהן (למשל ת/60, תמלול מספר 144) שתוכנם מתיישב עם הודיית הנאשם.

לכן על פי מכלול הנסיבות, לאחר בחינה זהירה של ההודיה נוכח לשונה מפי הנאשם בפני כאמור,  שוכנעתי שאין להימנע מקבלה על פי הכללים המתחייבים המוזכרים אף שאציין כי התרשמתי שהנאשם סבור כי הינו חוליה שולית במנגנון הוצאת האישורים הכוזבים  כמתואר בכתב האישום, ביחס לחלקיהם של אחרים בפרשיה ולרבות עובדי ציבור.

3.         ב"כ המאשימה סברה כי יש להשית על הנאשם לא פחות מאשר 26 חודשי מאסר לריצוי בפועל וקנס כספי בסכום של 50,000 ש"ח בהדגישה את בצע הכסף שהניע את הנאשם לעבור עשרות עבירות עליהן נותן היום את הדין. נטען כי לחובת הנאשם שתי הרשעות קודמות, אחת מהן בגין כניסה לישראל שלא כחוק והתחזות לאחר במטרה להונות. ב"כ המאשימה סברה כי עמדתה של המאשימה כאמור הביאה בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לקולא, לרבות מצבו הנפשי והגופני של הנאשם וכל נסיבה מקלה רלוונטית שעשויה לעמוד לנאשם שאלמלא אלה, היתה עמדת המאשימה שונה לחומרא. נטען כי הנאשם ניהל את משפטו משך תקופה של כ-17 חודשים ואין הוא ראוי להקלה כפי שניתנה לאחר במעמדו שדינו נגזר בין היתר ל-22 חודשי מאסר בהסדר טיעון (עפיף אלהור). ב"כ המאשימה סברה כי הנאשם היה שותף למערכת שגלגלה מיליוני שקלים משך שנים ואף שהנאשם אינו ראש הפירמידה, הרי שהוא במדרג הגבוה של המתווכים הפלסטינאים בפרשייה שגרף לכיסו בשל תאוות בצע, סכומי כסף גבוהים.

לעניין טענת הסנגור כי שותפות למנגנון המרמה שתי עובדות מדינה שבעניינן הוצג הסדר במסגרת הליך אחר ועתירה משותפת להשית על כל אחת מהן 6 חודשי מאסר בעבודות שרות ולכן אין להכביד בעונשו של הנאשם, נטען כי אלה הורשעו בעבירות של מרמה והפרת אמונים ועניינן שונה מהותית מעניינו של הנאשם משום שלא קיבלו כל תמורה לכיסן ולא יזמו את הסחר בהיתרי ההעסקה הכוזבים.

4.         הסנגור לעומת זאת סבר כי אף אם בימ"ש יקבל את עתירתו להסתפק בהטלת 18 חודשי מאסר, יחשב עונשו של הנאשם כעונש כבד בהתחשב בכך שהנאשם נתון במעצר כה ממושך מזה כ-17 חודשים בשעה ששותפים למנגנון הוצאת האישורים הכוזבים, משוחררים בתנאים מגבילים וכן נוכח התוצאה העונשית הצפויה בעניינן של שתי עובדות הציבור, גב' מרים האשש ולינדה סאלם.

נטען כי אילו לא היה הנאשם תושב שטחים היה ודאי משוחרר תוך ניהול משפטו מחוץ לכותלי בית המעצר שאו אז היה צפוי לגזר דין שונה מזה הצפוי לו כיום. הסנגור אף הוסיף והדגיש כי ממסכת הבאת הראיות שהוצגה עולה בבירור כי "ראש הנחש" הינו לא אחר מאשר סמי כהן ושלוחותיו שתי עובדות הציבור המוזכרות, נאשמים שהועמדו לדין בבימ"ש המחוזי ושכולם משוחררים בתנאים מגבילים תוך שתחושתו של הנאשם לעניין אפלייתו לרעה הינה קשה ביותר.

בכל מקרה סבור הסנגור כי עונשו של הנאשם וודאי לא צריך לעלות על עונשו של המתווך עפיף אלהור בעובדות כתב אישום זהה לאישום שבו הודה הנאשם.

הן הסנגור והן הנאשם הדגישו את נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם, בפרט היות הנאשם בן בכור לאמו בת ה-70 העומדת בפני ניתוח קשה ביותר בשל מחלת לב. נטען כי אמו של הנאשם צפויה לעבור ניתוח בחודש אוקטובר שנה זו בירדן על ידי מומחה מגרמניה תוך הצגת אישורים רפואיים מתאימים (נ/1-נ/3) ונטען כי אמו של הנאשם סרבה לעבור את הניתוח, אלא אם הנאשם עצמו יאשר זאת בעבורה שכן עליו מבטחה.

5.         שקלתי את טיעוני החומרא והקולא כאמור.  לעניין נסיבות ביצוע העבירות ייאמר כי לא הייתה מחלוקת שבראש הפירמידה עומד אדם אחר- סמי כהן, שהניע את מנגנון הוצאת האישורים הכוזבים כאמור (אמירה הרלוונטית אך לצורך בחינת חלקו של הנאשם עובר לגזר דינו ושאין בכוחה לשמש כנגד אותו סמי כהן בעניינו מתנהל הליך בביהמ"ש המחוזי בב"ש) וכי הנאשם שימש אחת החוליות המקשרות בין פלסטינאים דורשי עבודה לאותו אחר.

אולם,  כאשר בוחנים את מכלול הנתונים והנסיבות ולאחר שביהמ"ש נחשף ביתר שאת לראיות, ניתן להבין את תחושתו של הנאשם, המצוי במעצר חודשים ארוכים, כפי הנראה בהעדר חלופת מעצר, שעה שנאשמים אחרים שוחררו בתנאים מגבילים ואף שלא הובאו בפניי נתונים אודות נסיבות הרשעתן של, למשל, אותן עובדות מדינה- גברת לינדה סאלם ומרים אשש, נותר איזשהו טעם נפגם לכאורה שבשלו כאמור ניתן להבין את עמדתו ותחושתו של הנאשם לעניין תוצאת ההליכים המשפטיים בעניין מעורבים אחרים, לקולא ביחס לעניינו הוא ממבט של  מי שאיננו משפטן.

בהקשר זה  ייאמר כי כלל יסוד בתורת הענישה, כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. עם זאת, עקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, אינו שיקול עונשי העומד לעצמו, ואינו עקרון בלעדי שלעולם אין לסטות ממנו. הוא עקרון שיש לשוקלו "בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה, אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור, המשולבים זה בזה" (ראה למשל: ע"פ 10370/02 סוויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 2168 פסקה 4).

אף שחומרת מעשיו של הנאשם מדברת בעד עצמה, על עונשו של הנאשם לעמוד ביחס מידתי לעונשם של אחרים בפרשייה, בפרט אותו עפיף אלהור שהורשע בעבירות זהות לעבירות עליהן נותן הנאשם היום את הדין. ייאמר כי  אותו אלהור, נטול עבר פלילי, נידון במסגרת תיק פלילי 8911-03-10,  עתירה משותפת להשית על הנאשם 22 חודשי מאסר בפועל, תוך אימוץ הסדר טיעון לעניין רכיב המאסר (שלא כבעניינו בו ההבנה הנוגעת לענישה בגבולות מתחם מוסכם) ולכאורה יש מקום לכך שהתוצאה העונשית הסופית בעניינו של הנאשם לא תהיה קלה מזה של אותו עפיף. הדבר נכון בפרט נוכח קיומן של 2 הרשעות קודמות לנאשם שבפנינו (הרשעה משנת 99' בעבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין, והרשעה משנת 2002 בגין כניסה לישראל שלא כחוק, התחזות לאחר במטרה להונות) ולאור השלב המתקדם בו בחר הנאשם להודות בעובדות כתב האישום המתוקן ביחס לשלב המוקדם שבו הודה אותו עפיף בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן.